״ניתן לומר, כי הכוונה שהאדם יהיה ״מאושר״ אינה כלולה כלל בתוכנית ״הבריאה״, כותב פרויד ב-״תרבות באי נחת״ (1930). אסון השבעה באוקטובר, המלחמות, משבר האקלים, המגפות והטלטלות הפוליטיות חושפים שוב ושוב את פגיעוּתנו, ומערערים על אשליית הכל־יכולות של הנרקיסיזם האנושי.

 

ההרצאה תבחן, בהסתמך על המטאפסיכולוגיה של פרויד והוגים מאוחרים יותר (לאקאן, גרין, קוהוט, פיימברג), את המתרחש בנפש ברגעי טלטלה וטראומה - אישית וקולקטיבית. אתייחס לאופני ההתגוננות של הנפש, ובמיוחד לדרכי פעולתו של הנרקיסיזם, כארגון החותר לעקוף את המפגש עם הבלתי נסבל, עם הכאב, חוסר האונים, הסופיות והמקריות.

​

בעתות משבר וחוסר-וודאות, הפיתוי ל-״קסם״ הנרקיסיסטי עז: הוא מאפשר, כהרף עין, לסתום את “החורים” (גרין, 1969) החושפים את שבריריותנו, את חוסר האונים, באמצעות נרטיבים המחזירים שליטה וודאות - הן אצל היחיד והן אצל החברה. באמצעות וינייטה קלינית מהעת האחרונה תוצג הדרך שבה הנרקיסיזם ״סותם את החורים״ - משתמש ברגשות האשמה כהגנה המעניקה שליטה מדומה, ומספק הגנה, בתצורות שונות, ממגע עם אובדן טראומטי; אך בו בזמן, מעכב את תהליך האבל, ומשאיר את האדם לכוד בטראומה.

​

בטראומה קולקטיבית, המטפל והמטופל מצויים במערבולת הקטסטרופה. אתייחס לתגובות העברה־נגדית אופייניות, לעתים בלתי נמנעות, העשויות לחסום ולהפריע להקשבה למטופלינו.

​

לבסוף, תידון האפשרות שהטראומה - דווקא בשל פירוק הארגונים, ערעור האשליות והמצב החשוף - נושאת בחובה גם פוטנציאל למפגש אמיתי יותר עם עצמנו, לשינוי ולבניה מחדש.