בעשורים האחרונים התחולל תהליך מוזר בחדר הטיפול. מצד אחד, ובעיקר בהשראת תיאוריות פסיכולוגיות שקישרו בין הדחקת דחפים מיניים לסבל נפשי, הפכה המיניות לנוכחת יותר: בעולם הדימויים, ברשתות החברתיות, בפנטזיות. במובנים מסוימים קל היום ואף פחות מפחיד לדבר על חוויות מיניות. גם כאלה שנחשבו עד לא מזמן למגונות, מביכות או פסולות. 

מצד שני דווקא המטפלים, היורשים הישירים של פרויד, מדברים על מיניות הרבה פחות ובעטיפה הרבה יותר זהירה.

​

ההרצאה בוחנת את הפער הזה: איך ייתכן שבתרבות המיניות רק הולכת ומופיעה בעוד שבקליניקה היא נדחקת לשוליים והופכת לנושא טעון שקשה לדבר עליו?

​

אמנם בצדק פינה השיח הטיפולי בשנים האחרונות מקום לעיסוק בטראומה, בזהות, בקשרים מוקדמים ובדפוסי התקשרות, אך קשה להתעלם מכך שזה לא ההסבר היחיד לירידה הדרמטית בעיסוק במיניות. 

נשאל מה מפחיד היום פסיכולוגים בעיסוק במיניות? מה קורה כשהם נוגעים בדחפים, בפנטזיות, בתשוקה, בבגידה או בעונג. איך הפחד הזה מעצב את השיח הטיפולי, ואיך נוצר מצב שבו קל ונוח יותר לתת פרשנות שמאירה בפני מטופל בוגר את המקומות הילדיים מתחת לפני השטח מאשר להצביע בפניו על אזורים מיניים שהוא לא מודע אליהם או מתקשה לגעת בהם.